מהמקום הכי חשוך מתגלה האור הכי גדול

בגיל 6 נשמטה הקרקע מתחת לרגלי הופרדתי מאמא מסבתא ונשלחתי למשפחה אומנה.

הייתי במצב של חוסר אונים מוחלט מול העולם הגדול, מול המציאות, מול הכאב, החרדה וחוסר הוודאות.

בעת נפרדנו,
לחשה לי אימי הביולוגית באוזני –
"אני כאן אל תדאגי"
והמילים הללו המשיכו להדהד בכל השנים שהיינו בנפרד.

למרות הטלטלה העצומה גם קיבלתי בית, חום, אהבה,
אבא ואמא חדשים,
מסגרת מסוימת עם וודאות, אוכל, משחקים, חינוך מהתחלה.

מה שתמיד ייחד אותי מילדות ועד היום
ומה שהוביל אותי ועיצב את דמותי
למי שאני היום הוא שרוב חיי – בחרתי לראות את הטוב.

איכשהו הקול הפנימי שלי תמיד הראה לי
את חצי הכוס המלאה בסיטואציות שנוצרו סביבי.

בחרתי בחמלה ובאמפתיה, במיוחד כלפי האחר.
איפשהו הבנתי שהכעס, השנאה,
הטינה והקורבנות הם כמו חומצה שיוצרת תסכול, פחדים ותחושה פנימית נוראית.

לעיתים בחיינו אנחנו נאלצים
להישאר עם קצוות פתוחים.
מוכר לך?
משהו לא פתור שיש לנו עם דמות קרובה.

אצלי אבא תמיד היה תעלומה לא ברורה.
לא הכרתי אותו. ולא יכולתי לזכור את דמותו.

גדלתי במשפחת אומנה מגיל 6.
הכרתי את אמא שלי,
אהבתי אותה והתגעגעתי אליה.
הכרתי את סבתי ומשפחתה של אמי.
אבל אבא? לא היה לי.

לפני שנה
בבוקר קייצי אחד-
הטלפון צלצל.
הלו? עניתי
אישה בעברו השני של הקו מרה לי:
"שלום מדברת זיוה ואני אחות של אבא שלך."
שתקתי לרגע.
והדבר הבא שאמרה לי:
"אני רוצה לספר לך שאבא שלך במצב סופני".

שקט.
הלם מוחלט.
אבא?? שלי??
המחשבות רצות בראש.
מה? כמה? למה? איפה? איך?

ים של שאלות הציפו אותי

אבל דבר אחד ידעתי בברור –
אני הולכת לפגוש אותו!
יש לי כאן הזדמנות עצומה –
לסגירת מעגל.

וכך על מיטת חוליו
וברגעיו האחרונים –
פגשתי את אבי.
הסתכלנו אחד לשני בעיניים,
הנשמות סלחו אחת לשניה,
ואחרי כל השנים -סגרנו מעגל.

בלכתו מן העולם,
בחרתי לשבת עליו שבעה
יחד עם אחיו ומשפחתו
על אף שלא היה חלק מחיי.

זה אחד הרגעים האינטימיים והדרמטיים בחיי
אותם אני חושפת בהרצאות שאני מעבירה,
בארגונים, בחברות, בפני בני נוער ונשים.

אני מזמינה אותך לסייע לי להעביר את המסר,
לשתף את הפוסט ולתייג א.נשים רלוונטיים
שיעזרו לי להעביר את הסיפור שלי הלאה
ולתת השראה, כלים מעצימים, וכח לרבים.

לומר תמיד תודה ובעיקר
לחיות חיים מלאי אמונה
גם כשלא הכל טוב הכל לטובה

כילדה בת 6 אני נשלחת למשפחת אומנה
למקום זר לחלוטין.

אחר כך שנים בפנימיית נוער
וכל אותן חוויות מטלטלות
עיצבו את דמותי להיות מי שאני היום.

אני משתפת את הסיפור שלי בפני בני נוער,
צעירים, נשים , ארגונים
כדי לתת לכולם את הכח
להקשיב לקולות הפנימיים שבתוכנו.

בשנה האחרונה באומנה,
הרגשתי שמשהו לא ממש בסדר.

איכשהו, למרות החיים "לבדי בעולם"
היה לי מצפן פנימי שידע לסמן לי –
מה נכון ומה לא נכון
מה טוב ומה רע
מה מקובל ומה לא מקובל.
וכך שמרתי על עצמי בדרך
מכל מיני תופעות לא נאותות
שאיימו לחלל את ילדותי.

על אף שהסיפור שלי אישי
בכל הרצאה אני מגלה עד כמה הוא נוגע
בנערים, בנשים ובאנשים שמזהים את עצמם
במידה מסוימת בתוך הסיפור שלי.

השליחות שלי בעולם היא לחזק את הנוער
להעצים נשים, ולתת השראה וכח עם הסיפור שלי.